Vayedaber

הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָֽמְתָה. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָה הִיא חַייָה הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי העבד. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְכִי יִנָּצוּ. וְכִי יְרִיבוּן. וַהֲלֹא הִיא מַצּוּת הִיא מְרִיבָה. הִיא מְרִיבָה הִיא מַצּוּת. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְכִי יִנָּצוּ וְכִי יְרִיבוּן. אֶלָּא לִיתֵּן אֶת הַמִּתְכַּוֵּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין עַל הַמִּתְכַּוֵּין. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין הוּא חַייָב כָּל שֶׁכֵּן בַּמִּתְכַּוֵּין. אֶלָּא כֵינִי. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָֽמְתָה. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָה הִיא חַייָה הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי העבד. וָכָא חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

וכמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות והכא נמי כן. כן הגירסא בסוגיא זו בפרק הנשרפין ושם גם כן נשתבשה הגי' במקצת בהאי דקאמר התם מתניתא מסייע כו' ובררתי כאן משתיהן הגירסא הנכונה והישרה:

אלא כיני הכהו כו'. אלא כן בא הכתוב ללמדינו דלפעמים הוא חייב לשלם ממון אפילו בשאינו מתכוין:

אם בשאינו מתכוין הוא חייב. וקשיא לן לפי האי דרשא דא''כ ניכתוב קרא בשאינו מתכוין ומכל שכן בנתכוין לזה שהכהו דחייב וכי יריבון למה לי:

אלא ליתן את המתכוון כו'. כלומר דבפרשה דלעיל במתכוין משתעי שנתכוין לזה שהכהו ואשמעינן הכתוב בפרשה דוכי ינצו דאפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב שהרי זה לא נתכוין לאשה וכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ינגפו אשה הרה וגו' וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגומר ומה צריך הכתוב להשמיענו בפרשה דוכי ינצוו דהא כבר שמעינן מדלעיל דהיכא שמתחייב מיתה אינו משלם ממון:

הכהו על ידו וצמתה. ומסוכן הוא מחמת מכה זו ואמדוהו למיתה ואמרו הרופאים שיש לו תקנה שאם יקטעו לו היד יחיה מהו שיתן דמי היד מי נימא הואיל וזה לא נתכוין לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד לו אח''כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן אלא דמי שבתו ורפואתו ונזק וצער כדין החובל דממיתה ג''כ כבר פטור הוא שהרי זה חיה או דלמא מכיון שמחמת מכתו באה לו לזה שנקטע ידו משלם לו ג''כ דמי היד:

הלכה: מָנֵי מַתְנִיתָא. רִבִּי נְחֶמְיָה פּוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין שֶׁרַגְלַיִים לַדָּבָר. רַבָּנִין אָֽמְרִין. שְׁנֵי עוֹמָדִין רָבִים עַל עוֹמֶד אֶחָד. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר. עוֹמֶד הָעֶמְצָעִי רָבָה עַל שְׁנֵיהֶם. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי נְחֶמְיָה. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּך בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה. וְכִי עָלַת עַל דַּעְתָּךְ שֶׁיְּהֵא זֶה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַהֲלָהּ נֶהֱרַג עַל יָדָיו. אֶלָּא אֲפִילוּ מֵת מַחְמַת עֲמָדָה רִאשׁוֹנָה פָּטוּר. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לַמִּשְׁכָּב. וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם אֵינוֹ מֵת שֶׁהוּא נוֹפֵל לַמִּשְׁכָּב. אֶלָּא בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּך בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. הָא אִם לֹא קָם חַייָב. אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא 47a עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה הָדָא הִיא דִּכְתִיב רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. עֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָיָה. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. הֵקַל מִמַּה שֶׁהָיָה. מָאן דְּאָמַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. אִם נָתַן נָתַן. לֹא נָתַן מִקְרָא שֶׁיִּתֵּן. מַתְנִיתָא מְסַייעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייעָא לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין לוֹ. מִשָּׁעָה שֶׁיָּקֵל. מָאן דְּאָמַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָיָה. לֹא נָתַן אֵין אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתֵּן. נָתַן מָהוּ שֶׁיִּטּוֹל. מְסַייְעָא לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אֲמָדוּהוּ לְחַייִם וָמֵת. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין לוֹ. מִשָּׁעָה שֶׁיַּכְבִּיד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. לֵית כָּאן מִשָּׁעָה שֶׁיַּכְבִּיד אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁיָּקֵל.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

א''ר יוסי לית כאן משעה שיכביד. סמי מכאן הא דודאי האי ברייתא משבשתא היא דהא לב''ע בשלא נתן קודם שהכביד לא יתן ואפילו לר''ל מיהת מספקא לן אם נותן הוא עכשיו ולא הוי ליה למינקט בפשיטות נותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב בממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע ליה לר''ל מידי:

אמדוהו לחיים. והכביד ומת מאימתי נותנין לו משעה שיכביד כלומר אפילו משעה שהכביד הוא נותן וש''מ דטעמא לאו משום אומד בטעות הוא דא''כ איפכא הוי מיבעי ליה דאגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה ואינו נותן ממון אלא לאו ש''מ דגזירת הכתוב דלעולם הוא נותן ואפילו הכביד:

עמדוהו למיתה וחיה. ואחר כך הכביד ומת מאימתי ניתנין לו משעה שיקל ושמעינן מינה דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שיקל הוא דנותן לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש''מ דלאו מגזירת הכתיב אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכרבי יוסי ב''ח:

מתניתא מסייע לדין. תניא כוותיה דרבי יוסי ב''ח ותניא כוותיה דר''ל:

נתן מהו שיטול. והאי הוא דמספקא לן שאע''פ שנתן קודם שהכביד הרי לא נתחייב בממון מגזירת הכתוב אלא משום דהוי מיחשב אומד הראשון אומד בטעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוי וא''כ אפילו כבר נתן יחזור ויטול ממנו שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן:

מ''ד. אבל למ''ד דטעמא משום אומד של טעות הוא איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת ודאי הוא שאין אומרים לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:

לא נתן מהו שיתן. מיהו הא קא מיבעיא לן להאי מ''ד דמגזירת הכתוב הוא נותן קודם שהכביד ועכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוא והרי חייב מיתה ופטור מממון או דילמא אע''פ שלא נתן מקודם כבר נתחייב בממון הוא כשהקל בתחלה:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי:

גמ' כיני מתני' רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דהש''ס מפרש לא תימא שרגלים לדבר אדברי ר''נ קאי אלא אדברי חכמים שמחייבין לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה:

רבנין אמרין. ומפרש טעמייהו דרבנן סברי שני עומדין כמו אומדין רבים על אומד אחד שהרי מתחילה אמדוהו למיתה ועכשיו נמי הרי אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה והולכין אנו אחר אלו שני אומדין ואין משגיחין על מה שהקל ממה שהיה:

עומד האמצעי. זהו אומד השני שראו שהקל רבה הוא על שני האומדין דכיון שהקל אין תולין שמת לאחר מיכן מחמת המכה:

אלא אפילו מת מחמת עמידה ראשונה פטור. כלומר דהכי מפרשינן לקרא אם יקום והתהלך בחוץ אחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה לעולם ואפילו הכביד אח''כ ומת כמו שאמדוהו בתחלה למיתה מחמת מכה זו פטור. מה טעמון דרבנין. שפיר קאמר רבי נחמיה:

ולא ימות ונפל למשכב. כתיב וכי אין אנו יודעין שאם אינו מת שהוא נופל למשכב כלומר דכפל לשון הוא ולא הוי ליה למיכתב אלא ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:

אלא בשלא אמדוהו למיתה. והכי משמע קרא שאמדוהו בתחלה שלא ימות:

אם בשלא אמדוהו למיתה. קשיא הה''ד אם יקום וגו' ונקה המכה ומשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הרי לא אמדוהו למיתה ויצא זה זכאי מפי ב''ד ושוב אין מחייבין אותו:

אלא בשאמדוהו למיתה. הא כיצד אלא על כרחך תרווייהו צריכי ומשתמעי בהאי קרא חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אמדוהו למיתה ואח''כ יקום והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד ומת לאחר מכאן חייב מיתה. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות שאם אמדוהו שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב''ד זכאי:

ופריך אם בשאמדוהו למיתה. מוקמית להאי קרא דאם יקום הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן ואמאי הא אפילו לא מת אינו מתחייב בממון שהרי לא אמדוהו לממון כלל:

חידוש מקרא הוא שיתן. גזירת הכתוב הוא שיתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:

עמד של טעות היה. היינו טעמא דנותן ממין דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו מתחלה אמדוהו לממון:

הקל ממה שהיה והכביד ומת. איכא בינייהו דלמ''ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן נתן כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אע''פ שלא אמדוהו לממון:

משנה: נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל כְּדִבְרֵי רִבִּי נְהוֹרַיי שֶׁנֶּאֱמַר וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן מוֹרָה וְנֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל מוֹרָה 47b מַה מוֹרָה הָאֲמוּרָה בְּשִׁמְשׁוֹן נָזִיר אַף מוֹרָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁמוּאֵל נָזִיר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַהֲלֹא אֵין מוֹרָה אֶלָּא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ רִבִּי נְהוֹרַאי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וּכְבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

מתני' נזיר היה שמואל. והאומר הריני כשמואל או כבן אלקנה או כמי ששסף לאגג בגלגל הרי זה נזיר לדברי רבי נהוראי וכן הלכה:

מה מורה האמורה בשמשון נזיר. דכתיב כי נזיר אלהים יהיה וגו':

והלא אין מורא אלא של בשר ודם. שלא תהא מרות ואימת אדם עליו:

א''ל רבי נהוראי. אי אפשר לומר כן שהרי כבר נאמר ויאמר איך אלך וגו' וכבר היה עליו מורא של בשר ודם אלא ודאי נזיר קאמר:

הלכה: אָמַר רִבִּי יַנַּאי. כְּתִיב וְכָל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת. מָה הָדֵין בִּיזְרָא דְּחִיל מִן הָדֵין פַּרְזְלָא. אַף הָדֵין סְעָרָא דְּחִיל מִן הָדֵין פַּרְזְלָא.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

גמ' כתיב וכל ההרים וגו' לא תבא שמה יראת שמיר ושית. וכי מה שייך לשון יראה על שמיר ושית אלא על הברזל קאי ולדוגמא הוא:

מה הדין ביזרא. מה הזרע הזה נתיירא הוא מן הברזל שהוא קוצרו אף השער הזה נתיירא היא מן הברזל שהוא מגלחו ומכאן רמז דמורה דקרא על התער קאי שלא יעבור תער על ראשו לגלחו ומסייע ליה לרבי נהוראי דמורה האמור בשמואל נזיר:

סליק פירקא וכולה מסכת דנזיר ברחמי ובסייעתא דשמיא. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source